פיצויי ביטוח לאומי לעקרות בית
בגיל 20 החלה ד’ לעבוד במשטרה והתמידה בעבודתה 35 שנים רצופות. במשך השנים, קודמה ד’ בתפקידיה וזכתה להערכה רבה מצד מנהליה וחבריה לעבודה. שעות העבודה הרבות לא הפריעו לה ללדת ולגדל 3 ילדים והיום היא סבתא ל-4 נכדים. עם השנים התפתחו בעיות רפואיות אחדות אשר הגבילו את תפקודה, היא סובלת מדלקות פרקים ודליות קשות ברגליים ולכן נאלצה להפסיק את עבודתה ולפרוש מהמשטרה. משום שלא הכירה את האפשרויות שעומדות בפניה בהגשת תביעה לנכות כללית, היא לא פנתה לביטוח הלאומי.
4 שנים מאוחר יותר המליצה לה חברה לגשת למרכז למימוש זכויות רפואיות ע”מ לקבל ייעוץ לגבי זכויותיה. ד’ התפלאה לשמוע שכל אותן שנים הייתה זכאית לקבלת קיצבת נכות כללית ? אך איש לא יידע אותה על כך. “מוטב מאוחר מאשר בכלל לא” ? אמרה לעצמה ובעזרת רופאי המרכז למימוש זכויות הגישה ד’ לראשונה תביעה לקבלת קיצבת נכות כללית.
ביטוח לאומי בחן את מצבה הרפואי במסגרת המכון להערכה תפקודית. כשנכנסה לחדר הבדיקה ד’ נדהמה לגלות כי עליה לעבור מבדקים שכללו הצעת מיטה, קילוף תפוח אדמה, סחיטת סמרטוט והכנסת מספר בגדים למכונת כביסה. בתחושת השפלה ומבוכה ד’ סיימה את הבדיקה וחזרה לביתה. תחושת ההשפלה התעצמה כאשר כעבור מספר שבועות קיבלה החלטה מביטוח לאומי אשר קובעת כי אינה זכאית לקצבת נכות כיוון שלא איבדה את יכולת תיפקודה כעקרת בית.
צוות המרכז למימוש זכויות רפואיות הצליח להוכיח כי גם בעבודות משק בית היא מוגבלת מאוד ואישר לה קיצבה של 65% אי כושר עבודה. בעקבות כך ו- ד’ קיבלה כ-53,000 ? בגין התקופה שחלפה מאז הגשת התביעה וכעת היא זכאית לקצבה לצמיתות.
אולם ? לו הייתה ד’ מוכרת כאישה עובדת הרי שקיצבתה הייתה כמעט ומוכפלת. השנים שעברו בין שסיימה לעבוד לבין שהגישה את הבקשה לקיצבת נכות ? שינו את מעמדה של ד’ מ”אישה עובדת” ל”עקרת בית” וזאת למרות 35 שנות עבודתה במשטרה.
לצורך הבנת הנושא נותרה שאלה מעניינת אחת ? לו הייתה ד’ גבר ולא אישה ? האם מצבה היה זהה?
התשובה היא לא. למרבה הפלא והאבסורד, בשנת 2008, 60 שנה להקמת מדינת ישראל, מעמדם של גברים ונשים בחוק הביטוח הלאומי שונה.
פרק ט’ במסגרת חוק הביטוח הלאומי עוסק בתחום נכות כללית וקובע את הקריטריונים המזכים בקצבת נכות. נזכיר אותם בקצרה: את התביעה ניתן להגיש מגיל 18 ועד גיל הפרישה (64 לנשים, 67 לגברים), במסגרתה יש להוכיח אובדן כושר עבודה המבוסס על צמצום בהכנסות, ועל נכות רפואית בשיעור 40% לפחות.
ביטוח לאומי קבע כי אישה שאינה עובדת תוגדר כעקרת בית לצורכי הגשת תביעה לנכות כללית ותעמוד בתנאים נוקשים יותר במהלך בדיקת זכאותה. עקרת בית לפי הגדרת החוק תחשב כל מי שלא עבדה במשך 12 חודשים רצופים או 24 חודשים לא רצופים מתוך 48 החודשים שקדמו להגשת התביעה. נכון, הגדרה שקצת קשה להבין בקריאה ראשונה. למעשה ביטוח לאומי קבע כי אישה שב-4 שנים שקדמו להגשת התביעה לא עבדה לפחות שנה רצופה אחת או שנתיים לסירוגין תחשב לעקרת בית ותיבדק במסלול שונה ומחמיר בהרבה לעומת נשים “עובדות” ולעומת גברים. חשוב לציין כי גברים כלל לא נדרשים להוכיח את תקופות העסקתם ואינם נבחנים כ”עקרי בית” וכאן למעשה טמונה האפליה.
נשים שמעמדן מוגדר כ”עקרת בית” צריכות לצבור נכות רפואית בשיעור 50% לפחות (לעומת 40% עבור כל יתר המבוטחים), בנוסף על כך הן נדרשות לעמוד בפני מבדקי תפקוד להוכחת אובדן היכולת לתפקד במשק הבית. ישנם מספר מכונים בארץ אשר עורכים בדיקה תפקודית, הכוללת קילוף ירקות, הצעת מיטה, שטיפת כלים וכדומה. מרבית הנשים שנאלצו להציג את יכולותיהן בפעולות המוזכרות, מדווחות על תחושת השפלה במהלך הבדיקה ומעדיפות לחסוך מעצמן את המבוכה וכך למעשה לוותר על זכויותיהן.
יתכן ויש להתייחס שונה בבדיקת הזכאות לקצבת נכות בין אנשים שעבדו בשנים שלפני הגשת התביעה לבין שלא, אך הגיע הזמן לאזן את ההבדלים בין המינים ולתת יחס דומה לנשים ולגברים כאחד. אולי חוק הביטוח לאומי כמקור ראשוני לחובותינו וזכויותינו כאזרחים הוא המקום להתחיל ולשנות את מעמדן של הנשים ולהפסיק להפלותן במסגרת החוק.
* המאמר נכתב ע"י לבנת פורן מנכ"לית המרכז למימוש זכויות רפואיות.